האמן בסטודיו, צלם - עמוס רוג'ר
מבט מבחוץ - צילמה אפרת גול
פרופסור רפי וייכרט - צילם עוזי אגסי, מו"ל אבן-חושן
יונתן ברג - צילם עוזי אגסי, מו"ל אבן-חושן

 19.1.2014

געגועים יוצרים, "ירושלים 1967-1990" ספר אמן, מתי גרינברג ויהודה עמיחי

בשנת 1988 עשרים ואחת שנים אחרי שסיים את לימודיו ב"בצלאל" חזר מתי גרינברג מלונדון, בה חי כבר כעשרים שנים, לירושלים כדי לממש חלום ישן שלו מימיו כסטודנט בעיר – לבצע פרויקט חזותי של ירושלים. הוא הצטייד אך ורק בכלי המינימלי והחזק ביותר של האמן – העיפרון. מ.ג., תלמידו של האמן יעקב פינס, כבר ידע שיבצע את העבודה בחיתוכי עץ פיגורטיביים שמבעם העז וצבעם השחור לבן יבטאו היטב כל תיאור שיבחר לעיר המסוכסכת. תוך כדי שיטוטיו הרגליים בעיר הגיע יום אחד למוזיאון הטבע הישן והמוזנח שבמושבה הגרמנית, בו שכנו פוחלצי חיות מהאזור. שם למד כי ירושלים ממוקמת בקו פרשת המים בין מרחב הפאונה של המדבר לבין מרחב הפאונה של השפלה. העיר מארחת בקרבה את המתח הזואולוגי שבין טורפים לנטרפים, בין חיות מדבר תוקפניות לבין חיות שפלה רכות – המתח הזה הפך למַפְתֵּח אמנותי. מאוחר יותר נפגוש אותו בעבודתו של מ.ג. – "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן הקוצני", המוצגת בשנה זו ב"מכון למדעי הצמח" ב"מכון וייצמן".
בני האדם נעדרים מחיתוכי העץ. את הקונפליקט מייצגות החיות – הטורפים והנטרפים. זאב או תן על גג בית. שלוש תנשמות על רקע בתי "בצלאל", תנים, נחש גדול המתפתל אל עבר נמיה כנגד פנורמה לילית של העיר, ראש צבי המיוצג כנגד הנוף העירוני, חרק אלים תוקף פרפר לרקע בנייני ירושלים המערבית, חרק דמוי ארבה וציפור טרף לרקע מגדל דוד, ועוד. החלטתו של האמן להדיר את בני האדם מיצירתו זו מדלגת מעל המהמורה של עבודה פוליטית נקודתית והופכת אותה ליצירה אוניברסלית.
במקביל חיפש מ.ג. טקסט מתאים לחַבְּרו עם עבודתו. למעלה מעשרים ספרי אמן יצר וכולם מלווים בטקסט של טובי הכותבים. כאשר מתקיים מפגש בין שתי עבודות מקבילות – טקסט ודימוי חזותי  נוצרת יצירה מופלאה. הדגש הוא על "מקביליות" שתי עבודות שוות בערכן. המשורר אינו כותב מילים לדימויים החזותיים והאמן אינו מאייר את הטקסט הכתוב. כך הגיע אל המשורר יהודה עמיחי שבעינו החדה והרחומה הבחין כי הוא גר בלונדון אך חי ויוצר מתוך געגועים לירושלים. שיחות הרבה היו ביניהם לתוך הלילה עד שגילה מַתִּי את השיר בן 22 הבתים - "ירושלים 1967", פואמה נבואית, מילים הנושאות חזון קשה לעיר - "וכבר שֵדי העבר נפגשים/ עם שֵדי העתיד ודָנים עלי מעלי,/ נושאים ונותנים, לא נושאים ולא נותנים,/ בקימורים גבוהים במסלולי פגזים מעל ראשי" -   ובחר בו. כאשר ראה עמיחי את רישומי ההכנה הציע לכתוב שיר חדש מיוחד עבור עבודתו של מתי. ענה מ.ג. – "לא". שאל עמיחי "מדוע לא"? ענה מ.ג. "מפני שאז יגידו שאני איירתי את השיר שלך". חשב עמיחי רגע והסכים איתו.
בשנת 1990 הסתיימה יצירת שמונה רצפים של חיתוכי עץ, כל אחד מהרצפים מכיל שבעה דימויים, סך הכל 56 חיתוכי עץ. "אגודת ידידי בצלאל" בניו-יורק הוציאה לאור את ספר האמן, המהדורה כולה נמכרה. תערוכה המבוססת על ספר האמן הוצגה במוזיאון היהודי בניו-יורק ובלונדון. בימים אלו בדרכים המשונות בהן מתגלגלים חיי יצירת אמנות – הגיעה זו להתארח בחלל אלטרנטיבי ב"גן – העיר" במרכז תל-אביב. ליורדים במדרגות הנעות לקומת המזרקה, בין חנויות הבגדים לבתי הקפה למתחם המשחקים של הילדים לקול פכפוך המים מתגלה מראה לא צפוי – ירושלים של שחור לבן.  המפגש בין הטקסט לחיתוכי העץ יצר יצירה המכה בצופה בעוצמתה הסינרגטית חוצה גבולות זמן ומקום. עמיחי  - משורר הדימויים, משורר אנושי של בני אדם בשר ודם, וגרינברג המציג את הטורפים והנטרפים.
ערב הפתיחה נערך ב- 15 לחודש וגם בו חברו יוצרים ממספר תחומים ויצרו מפגש מרומם נפש. המשורר הבוגר רפי וייכרט שזכה השנה בפרס עמיחי על ספרו "בקווים דקים", קרא משיריו של יהודה עמיחי, והוסיף וקרא משיריו שלו שירים שנכתבו בעקבות "מורשת עמיחי". אחר כך הזמין ברוב כבוד את הזוכה השני בפרס עמיחי, המשורר הצעיר יונתן ברג, אשר באופן יוצא דופן הוענק הפרס לספר ביכורים שלו – "מפרשים קשים". וייכרט קשר כתרי תהילה לראשו עטור תלתלי הפז של ברג (ראו תמונה) עד שהלה חשש לשאת דברים פן יפשל אחרי כל המחמאות.  השירים שקרא הצדיקו את הפרס ואנו מחכים להמשך.
בן עזר ניגן בגיטרה מוסיקה אפלה המתאימה ל"ירושלים: 1967-1990".
על כל אלה, ועל הקהל הנפעם, הביטו שורותיו של המשורר המנוח הכתובות בספר האמן, ורוחו הטובה שרתה על כולנו.
את המיצג ואת ערב הפתיחה ארגן האמן שאול נמרי, חברו של מ.ג. לספסל הלימודים.
התערוכה תוצג בגן-העיר תל-אביב, אבן גבירול 71, קומת המזרקה, מדי יום בין השעות 10:00 – 20:00, ביום שישי עד השעה 14:00 – עד יום שישי ה- 31 לחודש זה.
אנו מודים לאסף גולן, מנכ"ל "גן העיר" על החלל האלטרנטיבי שהעמיד לרשותנו.
בכתיבת רשימה זו נעזרתי במאמרו המרתק של גדעון עפרת "על אמנות ושירה בישראל" מתוך האתר "המחסן של גדעון עפרת".
http://gideonofrat.wordpress.com/2011/07/20/%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/

והפניות לאמנים שהשתתפו בערב הפתיחה
שאול נמרי https://www.facebook.com/photo.php? 

פרס יהודה עמיחי לשירה העברית למשוררים רפי וייכרט ויונתן ברג http://www.haaretz.co.il/1.1996526
רפי וייכרט http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A4%D7%99_%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%98
יונתן ברג http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%91%D7%A8%D7%92
בן עזר - www.youtube.com/azarguitar

דוֹרִיס דֵי אָלִיקִי וַאֲנִי

מתי גרינברג, מתוך ספר אמן - רישומי הכנה ל"הגדת בצלאל", 2013

מתוך ספר האמן של מתי גרינברג ונעמי ר. עזר "שרידי האישה ההגיונית" 2012

מזפזפת. עירום נשי למכביר מציף את מסך הטלוויזיה. מהרהרת בנורמות שהשתנו ותהפוכות הלכות עולם מאז ילדותי ונזכרת בשתיים מן הנשים שהשפיעו עמוקות על תפיסת הנשיות שלי. הייתי בת שתיים עשרה, בתקופה שבנות שתיים עשרה היו עדיין ילָדוֹת, שערי השחור היה קצוץ, משקפיים רכבו על חוטמי וגשר מתכת עיטר את שיניי הבולטות. דבר מכל אלה לא הפריע לי להזדהות ולרגעים אף להיות השחקנית הזמרת הנערצת עלי - דוֹרִיס דֵיי הבלונדינית תכולת העין ששרה – "קֵיי סֶרָה סֶרָה = מה שיהיה – יהיה". ברחבי דירת שני החדרים שלנו  דהרתי, במה שדימיתי למחול הוואלס, באותה קלילות אלגנטית בה עשתה זאת דוריס דיי בסרטיה, ושואגת, בדיוק כמותה – קֵיי סֶרָה סֶרָה. שמחה לקראת החיים המתוקים (האמנתי לכל הסרטים) שהחלו מתקרבים אלי במהירות. דמותה הקולנועית של דוריס דיי הייתה מתוקה, תמימה, נקייה, בורגנית מהוגנת, היום הייתי אומרת – עד לזָרָא (הסתבר שגם היא חשבה כך, וסלדה מהתדמית הנקייה הזו שכלל לא תאמה לחייה האישיים). אבל אז – היא הייתה נהדרת. אהבתי מאד את השיר שהבטיח לי עתיד פתוח, כפי שבאמת קרה. וכמובן – הניקיון, התמימות, הבתוליות, נישואין, בית נקי, ילדים נקיים ומסורקים – היו ערכים של "הבנות הטובות" של אז. ואני הייתה ילדה טובה. מאד. ממש דוריס דיי. http://www.youtube.com/watch?v=xZbKHDPPrrc
ואז עלתה על מסך קולנוע "רמה", שמָלָך על צומת הרחובות ביאליק-ז'בוטינסקי ברמת-גן, כוכבת הקולנוע היווניה- אָלִיקִי. גם היא הייתה בלונדינית וגם היא שרה. אבל היה בה משהו אחר. היא זזה ושידרה לעולם רטטים מרגשים שלא הבנתי את פשרם אבל התלהבתי מאד. אָלִיקִי נענעה את ירכיה, ושומו שמיים גם את שדיה. היא הטילה ראשה לאחור והביטה בגברים במבט מצודד מזווית עיניה תוך שהיא מחייכת בממזריות, ושירבבה שפתיים מלאות ומתוקות. גם אני הטלתי ראשי לאחור ושירבבתי שפתי לראי בחדר האמבטיה. דמיתי לה מאד. איש מלבדי לא הבחין בדמיון הרב אבל זה לא הפריע לי. הייתה לה תנועה מיוחדת– היא נעצה את ציפורן הזרת בפיה, תוך צידוד ראשה הצידה ועפעוף בעיניה - מחוות ביישנות מעושה. הו, זו הייתה תנועה נהדרת, התאמנתי עליה רבות, וניסיתי לקסום לבנים בכיתה ולהרשים את הבנות. זה לא עבד. אף אחד לא נפתה לחשוב שהפכתי ביישנית. שלא כמו דוריס דיי המהוגנת, אליקי הייתה פתיינית. היא שידרה מיניות גלויה, היא הייתה סקסית. לא ידעתי ולא כלום על פיתוי או מיניות, אבל אהבתי את אליקי מאד.
http://www.youtube.com/watch?v=xZbKHDPPrrc
שתי בלונדיניות מזמרות ומרקדות. גווה הזקוף של דוריס דיי, שדיה השפיציים, עשרות שנים לפני מדונה, נעולים בחזיית כותנה מעומלנת למוות, קפואים ללא תזוזה, כמו שערה העשוי מִקְשָה אחת, היא אינה מעכסת, אין זכר לירכיה, אם כי מתניה צרות להפליא. היא חמודה ומתוקה ומשייטת בחדר בריקוד מאושר תוך כדי שהיא מציעה את המיטה. אליקי, שלבושה כמַלָח מכסה את חמודות גופה, מתפתלת ומענטזת בפיתוי גלוי, בגופה, בפניה, בקולה המתחנחן. ואכן, מַלָחי הספינה כולה נופלים שבי בקסמיה. הו כמה השתוקקתי להפיל אף אני בקסמי את כל הבנים שבכיתה. אבל לא חרגתי בהתנהגותי הנועזת מעבר לגבולות המראה בחדר האמבטיה. נשארתי בתפקיד הבטוח של התלמידה הטובה ממנה מעתיקים את השיעורים. לא העזתי להוסיף מאפיין נוסף להתנהגותי, הגם שרציתי. לא ידעתי איך. המתח הזה בין הנערה המהוגנת לפתיינית, בין התשוקה לפחד, בין ה"קדושה ל"זונה", בין הסרטים לבין המציאות. דוֹרִיס דֵיי ואָלִיקִי שכבו לישון מאופרות בקפידה ושערן עשוי היטב, וכך התעוררו עם בוקר משנתן.  מה שלא כן פָּנַי ושערי שלי... שלא לדבר על כך שמעולם לא הצלחתי להכניס את השמיכה לתוך הציפָּה גם ללא פיזוז וזמר. אכן, נכונו לי  כמה וכמה הפתעות במהלך החיים שלא דמו כלל לסרטים (עד שערב אחד הפכו בבת-אחת לטלנובלה תורכית, אבל זה כבר סיפור אחר...)
אני מביטה באימי חובקת את נכדתי ומעריצה את גמישות מחשבתה של מי שנולדה בתחילת המאה שעברה ו"זורמת" עם הימים האלו. תוהה אם מטוטלת הערכים תזוז אי פעם בחזרה בכיוון העבר. לאיזה עולם אישה/גבר תצמח התינוקת המצחקקת לתוך עיני סבתא רבתא שלה? הזמנים השתנו, המילה "פיתוי" עדינה מלתאר את הבוטות הוולגרית המתרחשת על מסך הקולנוע ומרקע הטלוויזיה של ימינו, שלא לדבר על ערוצי האינטרנט... ויחד עם זה, נדמה לי שהדילמה הזו עדיין מלווה את הנשים הצעירות וגם את הפחות צעירות, את הפנויות ואת אלו "התפוסות".  היכן אישה צעירה מציבה עצמה על הרצף בין מהוגנות לסקסיות? האם זהו רצף? האם ניתן להיות מהוגנת וסקסית בו זמנית? כיצד מתבטאת המיניות ובאיזה מינון? האם אלו הבגדים? האם זה הגוף? שפת הגוף? התנועה? הדיבור? האם זה סגנון קבוע או תלוי בגבר ממול, ביחס האישה אליו, ביחסו אליו, במה הם מצפים אחד מהשני? מה מפלס הסקסיות בעבודה, בארוחת ערב אצל הדודה פַנְיָה, ביום ההולדת של הילד בגן? שמלה קצרה, ארוכה, צרה, רחבה, וורודה, שחורה, צהובה, חשופה? עד כמה? סגורה, עד כמה? הנעליים -  אדומות עקב סטילטו 12 ס"מ? גולדה שחורות? ג'ינס וחולצה גברית גם הם יכולים לשדר סקסיות... פיג'מת פלנל או כותונת שופעת שכבות מלמלה וחלוק עתיר הבטחות?
ופתאום עולה בדעתי שהגברים פטורים מכל זאת. מה כבר אפשר לעשות עם מכנסיים חולצה עניבה וז'קט? כמה ניואנסים אפשריים ללבוש הגברי? כמה גברים עומדים מול המראה בבוקר ותוהים האם רגליהם / ידיהם / חזם חשופים מדי? שפתון ורוד או אדום? האם הם משדרים עודף מיניות? האם זה יועיל בביצוע התפקיד או יזיק?
אני טועה?

נ.ב.
טור שלם ואף לא מילה אחת על מ.ג. אה, טוב, בדיוק נזכרתי כי מה שהפיל אותו ברִשְתי היו שדי שפיזזו בעליצות במחשוף מול עיניו, בעוד אני בטוחה שאני מהוגנת מכובדת בבגד רפוי וגופיה שמכסה את מה שצריך, מרמזת בעדינות על פוטנציאל הכִּיף כֵּיף וטוּב שכלי הוא שימשוך את האינטליגנט.
טעיתי.
וזאת הייתה מילה אחת על מ.ג.
לא יכולתי להתאפק....