29.8.2016
![]() יָוון, האִי קוֹס, חופשה, קיץ 2016
בקוֹס הגינה היא המשכו של הבית, הרחוב הוא המשכה של גינת הבית, שפת הים היא המשכה של הרחוב, הים עצמו הוא ההמשך של האי, כל החלקים מתחברים לאחד ולכל אחד אכפת מהכל. יתכן שבאי קטן חיבורים אלו ברורים יותר לתושבים. כמו שהסביר לנו ג'ורג'יוס ממנו שכרנו את הרכב בו טיילנו לחופים הקסומים במפרץ הגדול בדרך לעיירת החוף קפאלוס (Keifalos). ג'ורג'יוס אומר שהכל הוא שרשרת, אם אקבל שרות גרוע במסעדה אתלונן על המלון גם אם הוא מצוין, אם אקבל רכב קלוקל אכעס על המסעדה גם אם היא טובה. החוויה היא כללית ו"הכל קשור". לכן כל אחד עושה את המאמץ להנעים את השהות באי. "קָלִימֵרָה", "קָלִיסְפֵּרָה" ו"פָּרָקָלוֹ" מרחפות סביבנו על פני חיוכים מסבירי פנים.
רובצת בצל, מבטי נעוץ באב לבן שער, זרועותיו מקועקעות, ובנו, דובון עליז כבן עשר, משתובבים בבריכה. הבן מטפס על כתפי האב ששב וזורק אותו למים, שנים צוחקים, מתחבקים, מתנשקים, גופיהם חלקלקים, נוצצים בשמש, במים. אין רווח בין הגופים, אין מרחק בין הנשמות. זה כמה ימים אני עוקבת אחרי הצמד האוהב הזה. זוכרת את עצמי כך עם אבי הצעיר והחזק שהיה מניף אותי, זורק למים ושואג "דָגֶ'לֶה דָגֶ'לֶה דָג זָהָב", ולמספר שניות אכן הייתי דגיגת זהב. אבי שלימד אותי לצלול מתחת לגלים הגבוהים הנשברים אל החוף ולהגיע לים השקט שהשתרע מאחוריהם, שהנחה אותי לשחות כנגד הזרם כדי לא להיסחף לעומק ים. זיכרונותיי משייטים לילָדי שלי, ואני מחבקת, מנשקת, מועכת, לשה. והיום עם נכדָי. שמחת הגוף. שמחת היות אחד עם התינוק, הילד הקטן שמטפס עלי, מושך בחוטמי, מורט את שערותי, חובט בשדי ומתפקע מצחוק נשיקות המוטבעות בצווארו השמנמן. ואני תוהה, מתי מתרחשת ההיפרדות? מתי אובד המגע האינטימי בין אם לבן, בין אב לבת, בין הורים לילדים? בין סבים וסבתות לנכדיהם? מתי מתרחק גוף מגוף ומבוכה קלה מחלחלת לתוך החיבוק? מתי מגלה הילדה שאינה דגיגת הזהב של אביה?
אנחנו על שפת חוף הים מֶגִ'יק, אחד משרשרת חופים מקסימים, נקיים, ים צלול ושקט, שמשיות קש ומיטות שיזוף, שמים כחולים, אין עננים, בכלל, ומעט מאד אנשים, ושקט. החול, אגב, מגורען, זיפזיפי, לא כמו חול הים הדקיק הזהוב שלנו. הָנִי ומַקְס, נכדיו של מתי G. חופרים שוחות ומתמקמים בתוכן מול הים. אחר כך הם נכנסים למים, משנורקלים יחד עם סבם ועולצים על כל דג שחוצה את דרכם. מתי G. מגלה בקע הנמשך לאורך הריף והוא מלהיב את דמיונם של השניים בסיפור רעידת האדמה שיצרה את הסדק הארוך. אירוע מציאותי ביותר לאור הדיווחים על רעידת אדמה באיטליה.
![]()
הָנִי מַקְס ואנוכי צועדים לאורך החוף, צדים הרפתקאות. מקס מפנה את תשומת ליבנו לזוג שדיים מפוארים של אישה משתזפת טופלס, ואחריה עוד אחת. אנחנו ממשיכים ללכת כשלפתע הני אומרת – אוי, תראו, אישה עירומה. אני נעצרת. הגענו לחוף נודיסטים. כולם עירומים לגמרי. אני נבוכה. לא בגלל העירום, אלא מפני שאני לבושה. מדהים כמה בגד ים אדום מרגיש "לָבוּש" כשכולם סביב עירומים. אנחנו חוזרים על עקבותינו. זו בהחלט הרפתקה עבור הילדים. אני מהרהרת בקשר בין "לָבוּש" ל"בּוּשָה". בטח קשור לאדם וחווה התפוח והנחש ועלה התאנה ההוא. אי משם, מעשה קסמים צץ לו גבר שחור בוהק, ידיו עמוסות אשכולות תיקים – לואי ויטון, שנל, גו'צי, פרָדָה.... "מחירים זולים" הוא מצהיר על מרכולתו באנגלית קלוקלת. אישה אינה קונה, ואני מרחמת עליו צועד בשמש. כל כך לא שייך לכאן. וזמן מה אחר כך צץ שחור נוסף, הם מגיעים מסנגל שבאפריקה. ידיו של זה עמוסות אשכולות צבעוניים של צמידים בצבעי דגלים של ארצות שונות. כולנו מצטופפים תחת השמשייה. מתי G. קונה שלושה צמידים, לו ולנכדים. כולם בצבעי דגל יוון – כחול לבן.... אני מקבלת שי חינם, הצעיר גוחן ועונד על קרסולי צמיד ירקרק צהוב. המחזה סוריאליסטי לגמרי. "השחור" אינו קשור למציאות חוף הים הצהוב. אבל הוא קשור גם קשור. נ.ב.
|