עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 7/2019

    20 תגובות   יום שישי , 5/7/19, 22:09

    ''

     

    לבושה ב"בגדי החופשה היוונית" שלי, מכנסיים וחולצה לבנים, ומחרוזת אבני טורקיז, אני במטוס בדרכי חזרה ארצה מהכפר זגורה ביוון ההררית שם התבודדתי וכתבתי שבועיים, חודש מאי היה קריר ובגדי הקיץ נשארו במזוודה, מתי G. מציע שאלבש אותם לקראת פגישתנו הנלבבת בשדה התעופה בארץ. המטוס נוחת, איש צעיר עוזר לי להוריד מתא האחסון את חבילות הצעצועים שרכשתי לנכדי בהתקף געגועים של הרגע האחרון בדיוטי פרי באתונה.
    - מגיעות להם כל המתנות האלו? הוא שואל.
    - מה זה קשור אליהם? אני קונה כדי להנות את עצמי.
    הוא צוחק ועד שאנחנו מגיעים לכבש המטוס "מוכר" לי בחן רב בתי נופש שהוא בונה באי יווני סמוך לאתונה, מאה וחמישים אלף יורו ליחידה, הוא מטפל בהשכרה של הבתים ותוך ארבע שנים אכסה את ההשקעה. למרות שהוא אומר שאני נראית נהדר ואני צעירה וזוהרת, אני לא קונה...

     

    אני מטלפנת למתי G. שמתקרב לאולם הבאים, מיטיבה את בגדי עלי, לובשת את הטוב שבחיוכי, ויוצאת לקראתו, אלא שמתי עדיין לא הגיע. לאחר מספר דקות חיוכי מתייגע ונמס יחד עם סבלנותי לה אני מלמלמת את כל הבטחות שהבטחנו לעצמנו תחת "אפקט זגורה" ופתאום גבו הרחב לפני, אני מתנפלת עליו מאחור, הוא מסתובב בבהלה ומיד מתעשת ונוזף בי על שהשארתי את קו הטלפון פתוח משדר את הקולות הנרגזים העולים מקרביו המוטרדים של תיק הנסיעות המיטלטל על גבי. געגועיו מתפוגגים כשהוא נתקל בפיזור הנפש של אשת חיקו עוד בטרם נפלה לחיקו. "אני מבינה שהגעתי הבייתה" אני נושקת לו, הוא נאנח בייאוש, משלים עם מר גורלו ועוטף אותי בחיבוק חם.


    למחרת אני נושקת לילדי, לכלותי ולכל אחד מנכדי המתוקים באופן שקשה להאמין (אלא אם לכם עצמכם יש במקרה נכדים שכאלו) אורזת מזוודה קטנה, ומתי G. מסיע אותי ירושליימה להמשיך לכתוב *ב"בית ההארחה על שם מוריס דואק במשכנות שאננים". וכך כתוב באתר: **"משכנות שאננים מספק לאורחיו מקום מפגש מעורר השראה, בעודם מוקפים אמנות, הגות ויצירה בשילוב אירוח אישי יוקרתי. בין האורחים המיוחדים ששהו במשכנות שאננים ניתן למנות את פול אוסטר, סול בלו, סימון דה בובואר, אייזק שטרן, ז'אן-פול סרטר, הדלאי למה, אתגר קרת, ניקול קראוס, עמוס עוז... ". קשה לי להאמין שאני כאן, כל אלה ועוד רבים מלווים אותי ואת מוּזָתי. תארו לעצמכם.


    ''

     

    אני מוקסמת מחדרי, מרוצף אבן ירושלמית, דלת עץ כבדה קבועה בפתח מקומר נפתחת למרפסת הארוכה שהיא שם דבר, אליה נפתחות דלתות שורת החדרים, כאן נפגשים האורחים בהפסקות העבודה. מתחתי פארק טדי, גיא בן הינום והסינמטק, מולי חומות העיר העתיקה וכנסיית דורמיציון, האוויר יבש ומבושם ריח ירושלים, כוחו של הקסם מתרופף כאשר ממכונית עלומה הנוסעת בכביש נסתר מן העין עולה שירת אדירים הבוקעת מרמקול חסידי, "אין עוד מלבדו, רבנו הקדוש, יבָָּבָּם יבָּבָּם..." ומבהירה לי מיד שאכן אני כאן, בירושלים.

     

    ''

    פינת חמד , צילום: הילה עידו

    ''

    צילום: הילה עידו

    ''

    צילום: הילה עידו

     

    חדר העבודה נמצא מעל חדר השינה בקומת הגלריה, יש בו כל הנדרש, אין בו מיותר.
    - איך החדר? מתעניינת חנה, עוזרת המנכ"ל, שכמו בסיפור ישראלי טוב מסתבר ששרתה איתי במדור הפסיכוטכני בצה"ל.
    - נזירי, אני עונה.
    - זה טוב או רע? היא מודאגת.
    - זה נפלא.


    ''

     

    ביום הראשון מתי G. נשאר איתי, אני חרדה לשקט הכתיבה שלי אבל חששותיי מתבדים, דלת חדר השינה ננעלת, הדממה נשמרת ואני כותבת למעלה, אפילו נעים לי שמתי כאן אבל אני נזהרת מלומר לו זאת. הוא זה שדחק בי להגיע לכאן וסבור שזה המקום הקסום ביותר בארץ ליוצרים. הוא עצמו שהה כאן שלושה חודשים בשנת 1989 כשעבד עם המשורר יהודה עמיחי על ספר אמן בשם "ירושלים 1967-1990", המכיל שיר שכתב עמיחי בשנת 1967 וחיתוכי עץ שיצר מתי בשנת 1990. http://www.matygrunberg.com/wildlife-confrontation-in-jerusalem.html


    '' Maty Grunberg / Owls ''

    Praying Mantis / Maty Grunberg

     

     

     

    ''
      Small wolf / Maty 

     

     אני מתיישבת לכתוב. כמו בזגורה אני מטילה עצמי על הספה הניצבת בסמוך לשולחן העבודה בכל פעם שמסתתם מוחי ובוהה בתקרה הגבוהה, קימוריה רבי יופי, מחשבותיי משייטות בחלל הגדול, פוגשות אחת את השנייה והשלישית והרביעית... עד שהן מתארגנות בתבנית כלשהי ויורדות אלי, עושות דרכן אל אצבעותיי ומשם למחשב.

    עם ערב אנחנו יוצאים ונתקלים בשלט המודיע -  "כאן מוקמת שכונת יהודה עמיחי", ומתחתיו שירו של יהודה עמיחי - "קשה להיות ראש העיר ירושלים. אולי בשל השיר לא קמה השכונה...

     

    רֹאשׁ עִיר \ יהודה עמיחי

    עָצוּב הוּא לִהְיוֹת
    רֹאש הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם,
    נוֹרָא הוּא.
    אֵיךְ יִהְיֶה אָדָם רֹאשׁ עִיר כָּזֹאת?
    מַה יַּעֲשֶׂה בָּהּ?
    יִבְנֶה וְיִבְנֶה וְיִבְנֶה.
    וּבַלַּילָה יִקְרְבוּ אַבְנֵי הֶהָרִים מִסָּבִיב
    אֶל הַבָּתִּים,
    כּמוֹ זְאֵבִים הַבָּאִים לְיַלֵּל עַל כְּלָבִים
    שֶׁנַּעֲשׂוּ לְעַבְדֵי בְּנֵי הָאָדָם.

     

    ''

     

    אנחנו חוצים את הכביש לעבר מתחם התחנה מרחק הליכה של חמש דקות ממשכנות שאננים. http://www.firststation.co.il/
    המקום מלא חיים, מסעדות, מרביתן כשרות אבל "אדום" שהיא מסעדה מעולה, ו"קפה לנדוור" ו"גלידה וניליה" פתוחים בשבת. אל אזור המסעדות מובילה שורה של דוכנים צבעוניים המוכרים מרכולתם – תכשיטים בעבודת יד, צילומים, חפצים מיד שנייה, בגדים חדשים ומשומשים, אני מתעכבת בדוכן מוצרי קוסמטיקה טבעיים הנעשים בכפר הנוער עיינות, בבית מלאכה לסבונים ומוצרי ספא טבעיים, זהו עסק חברתי המשלב תלמידי תיכון ואנשים עם אוטיזם בעבודה משותפת. רוכשת כמה קרמים מצוינים ובכלל לא יקרים, וכעת אני יפה יותר מתמיד... מצרפת לינק לעמוד שלהם בפייסבוק.
    https://www.facebook.com/EsSense.Ayanot/?epa=SEARCH_BOX

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    כמעט כל הסובבים אותנו הם דתיים; צעירים, מבוגרים, זקנים ילדים וטף, עם פאות, בלי פאות, ציציות מוסתרות, ציציות מציצות מתוך המכנסיים, ציציות משתלשלות מתוך החולצה, מטפחות ראש ססגונית העוטפות את כל השיער, סרטי שיער קטנים סמליים אוספים ברישול שיער שופע, וכמובן, טורבני הבובו הגבוהים והנמוכים, הצבעוניים והחמורים, מכנסיים קצרים, מכנסיים ארוכים, אקדח תקוע בכיס האחורי, נערות חסודות בחצאיות ארוכות נשרכות על הרצפה, שמלות באורך ברך, דוברי עברית, צרפתית, אנגלית, והמון עברית במבטא אנגלוסקסי. ברחבי העיר, על ספסלים יושבים זוגות, צעיר וצעירה מרוחקים אחד מהשני, שומרים נגיעה, פגישת שידוך לבדיקת התכנות נישואים.

    ב"יום ירושלים" עולה השמיימה שירת יבָָּבָּם יבָּבָּם אדירה, שבוע אחר כך - מצעד הגאווה, שירה אחרת מזדמרת לה. בשני הימים אני מסתגרת בחדרי, איני מעזה להוציא אפי החוצה שמא אלקה בסינדרום ירושלים כלשהו. בתום אירועי הגאוה אני מרהיבה עוז לצאת ונתקלת בחבורת צעירים על חולצותיהם רשום באנגלית - ציונים אמריקאים, צעירים ערבים צועקים לעברם: אתם הומואים? הם אינם עונים, הערבים חוזרים– אתם הומואים? אני עונה במקומם – לא, הם סתם ציונים.
    הכל בכל מכל, מין חוצלארץ דובר עברית, זר ומשונה לישראלית עכברת מרכז שכמוני, ויחד עם זה – זו הארץ שלי!


    כשנסגרת אחרי דלת המבואה במשכנות שאננים אני נמצאת בעולם אחר, חלק מהקסם של המקום הם האורחים מכל קצוות עולם. כשמתי G. מבקר אותי הוא מדובב את שכנַי, וכך אנחנו פוגשים קרימינולוגית מארצות הברית, שמעבירה קורס לטיפול באלימות במשפחה לסטודנטים למשפטים באוניברסיטה העברית, זוג גרמנים מבוגרים גבוהים ויפי תואר, הוא פרופסור לפילוסופיה וכותב את האנציקלופדיה לכתבי מרטין בובר יחד עם עמיתו מהאוניברסיטה העברית, כשאני שומעת במה הוא עוסק אני משתחווה לפניו קלות, הוא מתפלא, מרבית הצעירים שפגש אינם יודעים כלל מי הוא מרטין בובר, רעייתו היא האוצרת הראשית של המוזיאון להיסטוריה של אירופה שהוקם לאחרונה בבריסל, בחדר לידם מתאכסנים בנקאי צעיר המלווה את אשתו שהיא רופאת עיניים שהגיע לכנס מקצועי בירושלים, עוד נמצא לידנו זוג שוויצרים, שמו אנדריאה וזה גם שמה, שניהם פרופסורים למשפט בינלאומי, הוא מלמד קורס באוניברסיטה העברית, לידי מתגורר זוג פסיכיאטרים יהודים מלונדון. מפגשים אלו מרחיבים דעתנו, מעשירים את עולמנו בסיפורים מרתקים ובנקודות מבט של אחרים.


    '' מרפסת התרבות והחלפת הרעיונות, צילום: הילה עידו

     

    מדי יום בדרכי לארוחת הבוקר אני עוברת בגלריה של משכנות שאננים, שהיא חלק רב משמעות ברוח התרבות השורה על המקום. בימים אלו מוצגת בה התערוכה כתמ-ים של האמנית סיגלית לנדאו. מנהלת הגלריה היא הגב' חנה ליפשיץ, אצרה את הערוכה סמירה רז.


    ''

    כנאפה (במקור סרטון ווידאו) סיגלית לנדאו

    ''

    גבישים על מנוף, סיגלית לנדאו

    ''

    כתמ-ים, סיגלית לנדאו

     

    כתום שבועיים מתי G. אוסף אותי חזרה לחיי השגרה. כשאני נכנסת לדירה האוויר בה אחר משזכרתי, קרני האור בהירות ופריכות נופלות על הרהיטים, על עבודות האמנות, על פינת הסחלבים, הכל נעשה חד ונושם יותר.
    עוד רבה העבודה אבל חלקו הראשון של הספר בידי. כעת האתגר הוא להמשיך לכתוב בתוך חיי היומיום, בין מתי G. לבין ילדי ונכדי, בין חברינו לחברותי, בין הכביסה לקניות לארוחת יום שישי ...
    אני חושבת על ה"עצירה הגדולה" שעשיתי, עזבתי הכל מאחורי, מה שאני אוהבת ומה שאיני אוהבת, נשארתי עם עצמי בלבד, me myself & I. זו המתנה היפה ביותר שנתתי לעצמי אי פעם. בלילה עולה בחלומי שם נפלא לספר, עם בוקר אני מגלה שלא רשמתי דבר והשם פרח, הוא עוד יחזור.


    '' רנה מגריט / מפתח החלומות, 1930, פריז

     

     

    *. משכנות שאננים, בית הארחה -
    http://mishkenot.org.il/%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%97%d7%94/
    **. משכנות שאננים -
    http://mishkenot.org.il/

     

    www.nomikan.com ©

    דרג את התוכן: